במוזאון תל אביב- יבגניה רסקין, שנה א'

במקום להגיע ליום לימודים שגרתי במכללה, בבוקר שטוף שמש אחד ונחמד התאספנו ברחבת המוזאון תל אביב לאומנות. לאחר שקנינו כרטיסים נכנסנו למוזאון. הלכנו לסייר במספר תערוכות יחד עם אסי משולם, ראש המחלקה ועם שי איגנץ המורה שלנו לצילום.

התערוכה הראשונה שהיינו בה הייתה של צלם ישראלי, אסף שחם, זוכה פרס הצגת תערוכת יחיד במוזאון תל אביב. ביצירותיו אלו האומן יצר סדרה של עבודות המתארות את הרעיון של "גניבת הנשמה באמצעות המצלמה", תוך שהוא משתמש בדימויים מופשטים ובתפעול "לקוי" באופן מכוון של כלי הצילום. אסף יצר משחקים של דימויים, קווים וצבעים מופשטים בכדי להעביר את הרעיון. למען האמת התקשיתי להתחבר לאומנותו או להצליח להבין את המסר בלי לקרוא את ההסבר המפורט ולכן לא כל כך התלהבתי מיצירותיו. אך עדיין חשוב להיחשף לאומנות עכשווית בכלל, וישראלית בפרט על כל תחומיה, וכך גם בתחום הצילום, על מנת להרחיב אופקים וידע ולקבל נקודות מבט חדשות ומרעננות.

אחר כן עברנו להתבונן ביצירותיו של אדוארד מונק. זה היה מאוד מעניין וכצפוי זה עורר הרבה מאוד מחשבות ורגשות. יצירותיו כל כך מורכבות בהרבה מאוד מישורים עד כי ניתן להתבונן ביצירה אחת ויחידה ולראות בה המון הבעה, רגש ומסרים אותם רצה להעביר האומן. ביצירותיו ניכרים: הדכאון, האובדן, המוות, היגון, הפחד, היאוש, חרדות כלפי הנשים עד כי הצגתן כמפלצות לעיתים, או כאלו הנמשכות ושוות בקסמי חיות טורפות ועוד רבים אחרים. אסי ביקש שנבחן כל יצירה לא רק על תכניה הרעיוניים אלה גם על התכנים הטכניים; כיצד מונק העביר את הקו? לאן הוא מוביל? מה הצורה שהוא בונה? איזו הרגשה הוא יוצר? הקו – ברישומיו והדפסי האבן של מונק משרת את המטרות אותן הוא שאף לייצג נאמנה.

אחרי שחלקנו הזדעזנו לטוב ולרע ויצאנו עם רגשות מעורבים, הלכנו לתערוכת צילום נוספת שהייתה שונה לחלוטין מן הקודמת שראינו באותו היום. האומן רוג'ר באלן יוצר מדרום אפריקה מחפש את שולי החברה במדינה בה הוא מתגורר. בדומה למה שלמדנו על דאיין ארבוס, צלמת מארצות הברית, עם שי בשיעורי הצילום הוא מחפש את הצילום שלא רק לא מחמיא כלל למושא הצילום – לאדם אלה לעיתים מציג אותו בצורה: גרוטסקית, שבורה, פצועה, חסרת הגנה, חלושה, עם מומים ופגמים – מכוערת אפילו. הוא משתמש בשיטת הצילום האנלוגי בשחור-לבן, כאשר תמונותיו מוצגות בצורות של ריבוע. רבים הזדעזעו מעבודתו בקבוצתנו, אך אני ראיתי בה עוצמה אנושית מאין כמוה. לא פלא שיצירות אלו קשות למראה, הרי הן מציגות את מה שרובנו מנסים להדחיק בחיי היום יום שלנו, במיוחד כשאנו עוברים בשכונות מצוקה בהן ניתן לראות את אותם האנשים שבאים ומייצגים את שולי החברה. אך רוג'ר לא הסתפק רק בכך, הוא לקח את אומנותו הלאה ועבר גם לדימויים יותר מופשטים תוך שהוא ממשיך לצלם בסטודיו ומשלב עיתונים וציורי ילדים וחלקי גוף של בני אדם בכדי לייצג את רעיונותיו. בעיניי עבודותיו היו מעניינות, כאלה שניתן להסתכל בהן זמן רב וכל פעם מחדש למצוא פרט נוסף, דימוי נוסף ומשמעות נוספת.

לאחר מכן היה לנו קצת זמן חופשי להסתובב לבד ולהתבונן באומנות הישראלית המודרנית. היות ואני לא בהכרח מתחברת לכל אומנות מודרנית, ובעיקר למופשטת, היו לא מעט דברים שלא אהבתי ושלא באמת הצלחתי להתחבר אליהם. אבל היו מספר אומנים ישראלים שהייתי ממליצה בחום לבחון אותם ולהכיר את עבודותיהם יותר לעומק, כי עבודותיהם דיברו אלי וגרמו לי להרגיש, בינהם; אלי שמיר, בוריס שץ, מאיר גור אריה, זאב רבן, ניר הוד, זויה צ'רקסקי, גל וינשטיין, אתי אברג'ל, טליה קינן, יהודית סספורטס ועוד. אך מה שאני הכי התלהבתי ממנו בתערוכה זו היה, שזכיתי לראות יצירה מקורית של ראובן רובין שהרפרודוקציה שלה היתה תלויה אצלינו על הקיר בבית במשך מספר שנים, וכילדה קטנה אהבתי לבחון אותה ותהיתי, מיהו האומן המסתורי שיצר את התמונה המקורית, וכיצד היא נראית במקור?

לאחר הפסקה קצרה עברנו לתערוכת אומנות מודרנית של הודו. למרות שמדובר באומנות מודרנית, הסממנים התרבותיים מקומיים היו ניכרים; בסגנון וצורה שמאוד מזכירים את האומנות המקומית מדורי דורות, סמלים תרבותיים, לדוגמא; הטג' מאהל, סביבת המגורים או האנשים ההודים עצמם. עבור רבים מאתנו זה היה חידוש, שכן לראשונה נחספנו לאומנות הודית עכשיוית, מכיוון שלימודי התאוריה מבוססים בעיקר על מגמות באומנות ארופאית ואמריקאית, ואילו המזרח הרחוק ושאר תרבויות העולם נשארים בצל האי-וודאות.

ועדיין הדובדבן שבקצפת הייתה תערוכת משפחת ברויגל. עבורי זה היה תענוג צרוף. אני יכולה לעמוד מול כל יצירה ויצירה ולבהות בה דקות ארוכות, אפילו שעות, תוך שעיני בוחנות את כל הצורות, הקימורים, הגוונים והצבעים, ובמיוחד הפרטים הקטנים והטכניקה. עבודות אלו צופנות בעצמן סמלים רבים, לעיתים הומור סמוי לצד רעיונות מיטולוגיים או פילוסופיים או דתיים. זה בעיני היה חידוש כי עד לאותו רגע תפסתי את האומנות "הקלאסית" כמשהו יבש, שמתחבר בעיקר (אך לא רק) לנצרות והפולחן הנוצרי בצורה מוקפדת, שמרנית, המושתתת על קונבנציות קבועות מראש ללא כל חופש אינטרפרטציה, שמאפיין בעיקר אומנות מודרנית. אך מסתמן כי לא כך הדבר! ככל שהתבוננתי יותר ויותר ביצירות השונות של בני משפחת ברויגל, גיליתי יותר ויותר פרטים מסקרנים שלעיתים יוצרים קשרי גומלין בין יצירות השונות של בני המשפחה השונים ויכולות לתת רמזים לסדר הכרונולוגי בו הו נעשו. זה מאין דיאלוג משפחתי בלתי פוסק ברעיונות דומים תוך שימוש בדימויים שמאוד דומים אחד לשני אך בעת ובעונה אחת נבדלים. הצטערתי על כך שהזמן עבר מהר, כי מבחינתי יכולתי לשבת בתערוכת משפחת ברוייגל יום שלם, לעשות סקיצות מיצירותיו שונות ולא להתעייף. כמות המבקרים הרבה והתור שבכניסה מדברים בעד עצמם. מדובר בתערוכה יוצאת דופן, מאוד מיוחדת ומדהימה ביופיה שלפי דעתי

המשוחדת, התמזל מזלנו לצפות בה.   לסיכום, הסיור במוזאון העשיר אותי מאוד, נתן רעיונות חדשים ו"מזון" למחשבה. ולמרות שהייתי מאוד רעבה ועייפה, כמו שאר הסטודנטיות, אני אישית נהנתי מאוד. צריך לאהוב מוזאונים בכדי באמת להנות בהם, ואני אכן חובבת מוזאונים.